גמרא
פירוש
פרק ו – הכונס
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות נזקי ממון ד׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ו
סמ״ג מצוות עשה ס״ח
טור חושן משפט שצ״ו:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ב׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ו
סמ״ג מצוות עשה ס״ח
טור חושן משפט שצ״ו:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ב׳
ה ה רמב״ם הלכות נזקי ממון ד׳:ה׳
טור חושן משפט שצ״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ה׳
ו רמב״ם הלכות נזקי ממון ד׳:ו׳
טור חושן משפט שצ״ו:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ו׳
טור חושן משפט שצ״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ה׳
ו רמב״ם הלכות נזקי ממון ד׳:ו׳
טור חושן משפט שצ״ו:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ו׳
1 כן בדפוס וילנא, אך ברוב עדי הנוסח: ״דצאן״.
פרק ו
א משנה הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה בשדה אחר על ידי אכילת פירות או רמיסה — הרי זה פטור, שהרי בעל הצאן עשה מה שהיה עליו לעשות. לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, שרשלנותו היא שגרמה. נעל כראוי ונפרצה דלת הדיר בלילה, או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה בשן או ברגל — פטור בעל הצאן. אם הוציאוה לסטים בעצמם מן הדיר, ואחר כך הלכה הבהמה והזיקה — הרי לסטים חייבין על הנזק שגרמה. הניחה את הבהמה בחמה וגרם לה צער בכך, או שמסרה לשמירתו של חרש שוטה וקטן, שאינם בני דעת לשומרה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, משום שגם כאן רשלנותו היא שגרמה לנזק. מסרה לרועה לשמור — נכנס הרועה תחתיו, שעל הרועה מוטלת מעתה אחריות הנזקים. נפלה הבהמה באונס לגינה ונהנית שם מפירות הגינה — משלמת, כלומר, בעליה משלמים רק על מה שנהנית, ולא על כל הנזקים שגרמה. ואולם אם ירדה הבהמה כדרכה לגינה והזיקה בגינה — משלמת מה שהזיקה גם אם היא עצמה לא נהנתה מכך. ומסבירים: כיצד משלמת מה שהזיקה, כלומר, כיצד מעריכים את הנזקים? שמין (מעריכים) שטח של בית סאה שניזוק באותה שדה כמה היתה יפה (שווה) אותו שטח לפני שהזיקה הבהמה וכמה היא יפה עכשיו. שאין מעריכים את הנזקים לעצמם, כמה היו שווים הפירות שאכלה לעצמם, ואף לא את ירידת ערך הקרקע המסויימת עליה היו הפירות, שהוא שיעור נזק גדול יותר למזיק, אלא מעריכים את הפחת של אותה ערוגה ביחס לשטח גדול יותר. ר׳ שמעון אומר: דבר זה אמור כשאכלה פירות או תבואה שאינם גמורים, אבל אם אכלה פירות גמורים — משלמת פירות גמורים כפי הנזק. אם אכלה סאה — משלמת עבור סאה, אם אכלה סאתים — משלמת עבור סאתים. ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שנעל בפניה כראוי. ובהגדרת נעילה כראוי תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו נעילה כראוי, ואיזהו שלא כראוי? נעל דלת באופן שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלא ליפול — זהו נקרא כראוי. נעל דלת באופן שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה — זהו שלא כראוי. על בסיס הבנה זו של המשנה, שנעילת דלת שעומדת ברוח מצויה נחשבת שמירה כראוי, אמר ר׳ מני בר פטיש: מאן [מי הוא] התנא של משנתנו הסבור לענין בעל חיים מועד דסגי ליה [שדי לו] בשמירה פחותה (כלשהי), שהרי לענין שן ורגל, בהן עוסקת משנתנו, כל בהמה מועדת — שיטת ר׳ יהודה היא, דתנן [ששנינו במשנה]: שור שקשרו בעליו במוסירה (רצועה) ונעל לפניו כראוי, ויצא השור והזיק, אחד תם ואחד מועד — חייב, שלא די בשמירה זו, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: תם — חייב אף ששמר כראוי, שגזירת הכתוב שחייב על מחצית נזקיו. מועד — פטור, שנאמר במועד: ״ולא ישמרנו בעליו״ (שמות כא, לו), ושמור הוא זה. ר׳ אליעזר אומר: אין לו שמירה כלל אלא סכין, כלומר כל עוד לא שחטו אינו נחשב לשמור כראוי. משמע שרק ר׳ יהודה סבור ששמירה כלשהי (״כראוי״) מועילה כדי לפטור את בעל הבהמה המועדת. ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר׳ מאיר שמחייב בשור מועד בשמירה כזו, שאני [שונים] דיני שן ורגל אף שהם מועדים, ממועד של קרן, שהתורה מיעטה בשמירתן ולא חייבה לשומרם שמירה מעולה. שאמר ר׳ אלעזר (האמורא), ואמרי לה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא שנוייה] הלכה זו: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, שלא חייבה עליהם שמירה מעולה, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל. בור מניין — דכתיב [שנאמר] בו: ״וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו״ (שמות כא, לג), למדנו מכאן: הא [הרי] אם כסהו — פטור, ודי בכך, ואין צריך למלא ולסתום את הבור לגמרי. אש — דכתיב [שנאמר] בה: ״שלם ישלם המבער את הבערה״ (שמות כב, ה), וכוונתו: עד דעביד [שעושה] כעין (כמו) ״מבעיר״, שאינו חייב כשיוצאת אש מרשותו ומזיקה אלא כשהתרשל בשמירת האש. שן — דכתיב [שנאמר] בה: ״ובער בשדה אחר״ (שמות, כב ד), וכוונתו: שאינו חייב אלא עד דעביד [שעושה] כעין ״ובער״, שהוא עצמו גורם ברשלנותו לכך. וכן ברגל — דכתיב [שנאמר] בה ״ושלח״ (שמות כא, ד), וכוונתו: עד דעביד [שעושה] כעין ״ושלח״. ותניא [ושנויה ברייתא]: ״ושלח״ — זה הרגל, וכן הוא אומר ״משלחי רגל השור והחמור״ (ישעיהו לב, כ). ״ובער״ — זה השן, וכן הוא אומר: ״כאשר יבער הגלל עד תמו״ (מלכים א יד, י). ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דעביד [שעושה מעשה] כעין ״ושלח״ ״ובער״, שהוא נוהג ברשלנות יתירה מתחייב בנזקים, הא [הרי] אם לא עביד [עושה] כן, אף אם שמר שמירה פחותה — לא מתחייב. אמר רבה: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] באופן זה, דקתני [ששנה] במשנה דווקא ״צאן״. ויש מקום לשאול: מכדי [הואיל] ובשור קא עסקינן ואתי [עוסקים אנו ובאים] בכל המשניות הקודמות, ניתני [שישנה] אף במשנתנו שור, מאי שנא דקתני [במה שונה משנתנו זו ששנה] בה דווקא ״צאן״. לאו [האם לא] משום שהתורה מיעטה בשמירתן של אלו דווקא, שן ורגל, המצויות בצאן, ולא של שור שנגח? ונמצא שמשנתנו מדוייקת כשיטתו של ר׳ מאיר, הסבור שדווקא בשן ורגל די בשמירה פחותה אבל בשור מועד אין די בשמירה פחותה. ומשיבים: לאו [לא], טעם הדבר שמדובר במשנה, העוסקת בשמירה פחותה, דווקא בצאן, הוא משום שכאן בצאן קרן לא כתיבא [נאמרה] בה, אלא רק שן ורגל הוא דכתיב ביה [שנאמרו בו], ולכן כשעוסק במשנתנו בנזקי שן ורגל מזכיר דווקא צאן (ואף שגם בשור מועד די בשמירה פחותה, כר׳ יהודה). וקא משמע לן [והשמיע לנו] אגב כך ששן ורגל שמועדין מתחילתם הוא, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. ג תניא [שנוייה ברייתא], אמר ר׳ יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן דפטור מדיני אדם, שאין בית דין יכול לחייב אותו על כך, וחייב בדיני שמים, שיש עליו אחריות מוסרית על מה שעשה, וראוי לו שישלם. ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה הבהמה וברחה, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. ומעתה מסבירים את הברייתא הזו על כל הלכותיה, אחת לאחת: אמר מר [החכם] בברייתא: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ודנים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] בכותל בריא (חזק) שלא היה נופל מעצמו והוא פרצו — בדיני אדם נמי ניחייב [גם כן יתחייב] לפחות על מה שהזיק ושבר את הכותל! אלא מדובר כאןמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush